כמו זוג עיניים

כמעט לכל היצורים יש עיניים, לפעמים הרבה יותר משתיים. כתבה מאירת עיניים על הדרך שלנו לראות את העולם

  • פורסם 28/02/10

מערכת הָרְאִיָּה היא אחת המערכות החשובות בגוף האדם. דמיינו לכם מֵעֵין מצלמת וִידֵאוֹ צבעונית, משוכללת וּמְדֻיֶּקֶת מאוד, המיועדת לטווח קצר וגם ארוך. היא יכולה לעבוד בעוצמת תְּאוּרָה משתנה – מאור שמש מלא ועד חושך כמעט מוחלט. ההפעלה שלה אוטומטית, ועל הכול שולט הַמּוֹחַ בעזרת שרירים עדינים שנמצאים סביב העיניים. המוח הוא גם זה שמקבל את המידע הרב שמגיע מהעיניים, מְעַבֵּד אותו ומתרגם אותו למידע בעל משמעות. 

מבנה העין מורכב ביותר. החלק החיצוני השקוף נקרא קַרְנִית, ודרכה האור יכול לחדור. היא לא רק מִגִּנָּה על החלקים הפנימיים והעדינים של העין, היא גם מְרַכֶּזֶת את קרני האור, כלומר פועלת כַּעֲדָשָׁה. לצורך מיקוד הראייה על עֲצָמִים קרובים ורחוקים אנחנו משתמשים בקרנית, בנוזל שמתחתיה ובעדשה של העין, שהיא חלק פנימי יותר שֶׁאֵלָיו נגיע עוד מעט. אם יש בעיה בשני החלקים החשובים האלה של העין, אנחנו משתמשים במשקפיים ובעדשות מגע.

מתחת לקרנית נמצאת הַקַּשְׁתִּית, העיגול הצבעוני באמצע העין, שמחוברת לשרירים שיכולים לכווץ או להרחיב אותה. כך קטן או גדל הָאִישׁוֹן, שהוא בעצם חור שהאור עובר דרכו וממשיך הלאה לתוך העין. תראו את השינוי בגודלו של האישון בַּמַּעֲבָרִים ממקום חשוך למקום מואר: בתוך הבית, למשל, האישון יהיה גדול לְמַדַּי כך שהרבה אור יוכל להיכנס, אבל ברגע שיוצאים החוצה האישון מתכווץ מִיָּד כדי למנוע פגיעה, כתוצאה מחשיפה לכמות מוגזמת של אור.

זה עדיין לא סוף הַמַּסָּע של קרני האור. עכשיו הן עוברות את העדשה של העין, שהיא רִקְמָה שקופה המחוברת לטבעת שְׁרִירִית. תפקידם של השרירים לשנות את הַקִּמּוּר של העדשה כדי להגיע למיקוד מדויק של הַקַּרְנַיִם, והם פועלים על העדשה כשאנחנו עוברים ממבט על משהו קרוב למשהו רחוק, או לְהֶפֶךְ.

התחנה האחרונה היא הָרִשְׁתִּית - מעין מסך שעליו תָּאִים מיוחדים הרגישים לאור, כלי דם וְסִיבֵי עצב. קַרְנֵי האור שנכנסות לחלק הפנימי של העין דֶּרֶךְ האישון, מתמקדות על פני הרשתית ויוצרות עליה מין תמונה של העולם שבחוץ. עם הַפְּגִיעָה הן גורמות לשינוי כִימִי בַּתָּאִים של הרשתית, והאותות החשמליים שנוצרים מוּבָלִים ישירות למוח, המתרגם את הַמֶּסֶר החשמלי לִכְדֵי תמונה מושלמת.

מרבה עיניים מרבה דאגה?

כל העיניים בטבע פועלות בדיוק באותה הצורה, אבל ברור שיש סוגים שונים של עיניים שהתפתחו על פי הצרכים המיוחדים של כל יצור. לַחִלָּזוֹן, למשל, עיניים פשוטות הממוקמות בקצות הַמְּשׁוֹשִׁים שלו. היא לא רואה טוב במיוחד, אלא בעיקר מְזַהֶה שינויים בעוצמת האור. זה דווקא די שימושי עבורו: מספיק לו לדעת היכן נמצאת הַשֶּׁמֶשׁ שמזיקה לו, והוא יתרחק משם הכי מהר שהוא יכול. שזה די לְאַט...

עיניהם של החרקים מורכבות מִמִּסְפָּר גדול של עֵינִיּוֹת קטנות, כל אחת מהן היא יחידה עצמאית שקולטת אור וּמַעֲבִירָה מידע למוח. ככל שיש יותר עיניות שתורמות מידע, כך הָרְאִיָּה טובה יותר.לַדְּבוֹרָה יש בכל צד של הראש אַלְפֵי עֵינִיּוֹת בצורת מְשֻׁשֶּׁה הצמודות זו לזו, שמעניקות לה יכולת ראייה טובה מספיק כדי לְנַוֵּט באוויר. הָרוֹאָה המצטיינת בעולם פְּרוּקֵי הרגליים היא הַשַּׁפִּירִית, שלה כ-30 אלף עיניות זעירות בכל צד, וכך היא זוכה לראייה של 360 מַעֲלוֹת. לנו יש רק שתי עיניים, אבל כל אחת מהן מכילה עשרות מיליוני תאים רגישים לאור, כך שאנחנו מבחינים בפרטים טוב יותר. מצד שני, זווית הראייה שלנו די קטנה ואנחנו לא יכולים לראות את כל הסביבה בבת אחת כמו השפירית.

עוד חבר בעל עיניים מעניינות הוא העכביש, המחזיק על ראשו בְּגָאוֹן עד שמונה עיניים פשוטות. בעזרתן הוא מבחין בתנועה – זו יכולה להיות התנועה של החרק שנלכד בַּקּוּרִים וכדאי לגשת אליו, או של אוֹיֵב שצריך להסתתר ממנו. אם אתם חוֹבְבֵי עכבישים, דעו שמספר העיניים ומקומן הם אמצעי מְצֻיָּן להגדיר את סוג העכביש שתפסתם. רק היזהרו מהעכבישים הָאַרְסִיִּים...

וכשמדברים על עיניים, אי אפשר שלא להזכיר את הַזִּקִּית. מכיוון שהיא גם טורפת וגם צריכה להיזהר מִטּוֹרְפִים אחרים, פיתחה הזיקית זוג עיניים שיכולות להסתכל לכיוונים שונים בו זמנית ולקלוט מידע מהסביבה. היא בכלל לא צריכה להזיז את הראש. כשהזיקית מגלה טֶרֶף היא מסתכלת עליו בשתי העיניים, וכך הופכת ראייתה לתלת ממדית - מה שעוזר לה לֶאֱמֹד את המרחק בֵּינָהּ לְבֵינוֹ.

היכולת לראות תמונה תלת ממדית מאפיינת חיות רבות שמסוגלות לְמַקֵּד את שתי עיניהן לאותו מקום, ובעצם גם אותנו, בני האדם. איך אנחנו עושים את זה? בעזרת המוח. כל עין מְסַפֶּקֶת למוח תמונה דו ממדית מעט שונה, והמוח יודע לזהות את ההבדלים ביניהן ולהרכיב את צמד התמונות לתמונה תלת ממדית אחת.

אבל לא תמיד עיניים רגילות מספקות לבעל החיים את כל מה שהוא צריך בסביבה שבה הוא חי, והוא זקוק לְאֵיבְרֵי חִישָׁה משלימים. הסתגלות מרשימה כזו אפשר למצוא אצל הָעַכְסָן, המכונה גם נחש פעמונים, משום שכאשר מאיימים עליו הוא מניע את זנבו וּמְרַשְׁרֵשׁ בַּחֻלְיוֹת הַקְּשִׁיחוֹת העוטפות אותו. בשעות היום הוא משתמש בעיניים רגילות, הרגישות לאור, ובלילה הוא מפעיל מעין גֻּמּוֹת רגישות לקרינה תת-אדומה שנמצאות בחלק הקדמי של ראשו. הַחַיְשָׁנִים האלה מְאַתְּרִים את הקרינה שפולט חום גופם של בעלי החיים העוברים בסביבתו של הַנָּחָשׁ, מה שהופך אותם לטרף קל במיוחד ודי חסר סיכוי.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו צעיר, מרץ 2010
לקבלת גיליון מתנה לחץ כאן

+ הוסף תגובה
תגובות ( תגובות ב- דיונים)